מילרוד ואח' נ' כונס הנכסים הרשמי - מחוז ת"א ואח'

החלטה

לפני ערעור הנושה על החלטת הנאמנה בפשיטת הרגל לנכסי החייבת לדחות חלק מתביעת החוב שהגיש.

הערעור נסב על החלטה שנתנה בעלת תפקיד בהליכי חדלות פרעון, בתפקיד המעין-שיפוטי שהעניק לה המחוקק.

למעשה עסקינן בהחלטה שניתנה ב"סיבוב שני" של ההתדיינות בתביעת החוב של הנושה, זאת לאחר שהחייבת עצמה ערערה על החלטת הנאמנה בגרסתה הראשונה ובית המשפט ראה להחזיר את התיק לנאמנה לשמיעת ראיות ולתיקון ההחלטה במידת הצורך לאור תשתית עובדתית שתובא לפניה. הגם שהנאמנה שבה ודחתה את רוב טענות החייבת, אגב ציון מפורש כי הן אינן מעוררות אמון, בחנה, מיוזמתה, את התשתית המשפטית של תביעת החוב, והחליטה בסופו של יום לצמצם את רכיב הריבית (הנכבד יש לומר), וזאת בהתאם להוראת סעיף 134 לפקודת פשיטת הרגל.

זה נושא הערעור שבפני.

הגם שהערעור פורש מסכת עובדתית נרחבת הרי שלמעשה מדובר בשלוש מחלוקות משפטיות ועקרוניות.

א.עצם הסמכות העקרונית של הנאמנה לבדוק ולהרהר מחדש לאחר שכבר הכריעה בעבר בתביעת החוב. לשיטת המערער, עסקינן בחריגה מובהקת מסמכותה, זאת לאור העובדה שהחלטת בית המשפט שהורה להחזיר את הדיון להכרעתה נסבה 'אך ורק' על נושא התשתית העובדתית ושמיעת ראיות מפי הקשורים בגרסת החייבת. מאחר שאין ספק כי התיקון בהחלטה שעשתה הנאמנה אינו קשור לגרסת החייבת או לעדים ששמעה, סבור הנושה כי הנאמנה חרגה מסמכותה, ודי בכך כדי לבטל מעיקרא את החלטתה השניה.

ב.לב המחלוקת המהותית בין הצדדים הוא לעניין נפקותו של סעיף 134א לפקודת פשיטת הרגל, קרי- האם הוא מחייב את בעל התפקיד שלא להכיר בחישוב ריבית החורג 'כלפי מעלה' מן הריבית נשוא חוק פסיקת ריבית והצמדה. לשיטת הנאמנה, וזה ההסבר שנתנה לשינוי בעמדתה, מרגע שהוברר לה כי לחייבת נושים נוספים משמע כי הכרה בשיעור ריבית החורג מחוק פסיקת ריבית והצמדה מהווה למעשה העדפת נושים ואינו מתחשב ברציונל הדין הקולקטיבי של הליכי פשיטת הרגל ואין היא יכולה לתת לכך יד.

ג. מועד תחילת מירוץ הריבית. האם המועד הנכון המשפיע על אופן החישוב הוא מועד נקיטת הליכי ההוצאה לפועל, או מועד מאוחר יותר הוא המועד בו הוגשה תביעה נגד החייבת בבקשת סעד של צו מניעה מחשש להעברת נכסים.

ולהכרעתי בסוגיות כסדרן.

3.אשר לסוגייה הראשונה (א' לעיל) אני רואה לדחות את הערעור.

סמכותו של נאמן הפועל בכובעו המעין-שיפוטי היא רחבה וכרוכה בשיקול דעת רחב. אף אם אקבל את עמדת המערער, כי נוסחה הלשוני של החלטת בית המשפט להחזיר לנאמנה את הערעור לדיון מחדש, הרי שמהחזרת הדיון לנאמנה והאפשרות לשמוע עדים ולתקן תיקונים עובדתיים עולה מיניה וביה האפשרות לתקן את ההחלטה, וכל נסיון להגביל את שיקול הדעת של בעל התפקיד אליו מוחזר הדיון להכרעה מחודשת, באמצעות "גדר" המתירה תיקון עובדתי בלבד ולא תיקון משפטי, היא פרשנות מלאכותית.

להדגשת העקרון אומר כי ניתן ללמוד על המסקנה האמורה ממצב הפוך, קרי, אם היה מוחזר לנאמן הדיון מחדש בסוגיה משפטית אך בלי אפשרות להתיר הבאת עובדות וראיות נוספות; והרי התשתית העובדתית היא היסוד הראשוני והבסיסי ביותר של ההכרעה המשפטית, וספק בעיני אם ניתן להשלים עם מצב שבו נפתח לדיון מחדש הנושא העובדתי ולחסום את הנאמן מלהסיק מסקנות משפטיות על בסיס התשתית העובדתית החדשה, רק בשל טעם דיוני-טכני.

ועוד לציין כי אף אם היה הדין שונה, לא היה בכך להועיל למערער, ודי אם אזכיר כי אף לשיטת המערער עצמו, תקנה 95 לתקנות פשיטת הרגל מאפשרת לבית המשפט סמכות לתקן ולבצע שינויים בתביעת חוב ש"אושרה שלא כדין"; אין ספק, כי נוסח זה כולל בחובו את הפירוש כי ניתן לתקן את ההחלטה 'אף אם אושרה התביעה בשל טעות משפטית שנפלה אצל בעל התפקיד'.

זאת ועוד; תקנה 95 לתקנות פשיטת רגל מאפשרת במפורש לנאמן עצמו לבקש מבית המשפט תיקון מסוג זה, אם היה סבור שתביעת החוב אושרה עקב שגיאה.

יוצא, כי כך או אחרת, אין הדין מחייב את בית המשפט להחיל מעין "השתק משפטי" ולהשלים עם הכרעה בתביעת חוב הנגועה בטעות משפטית. משכך גם אם הייתי מקבלת את עמדת המערער וקובעת כי הנאמנה לא היתה מוסמכת לבצע מיוזמתה תיקון משפטי בהכרעה, הרי שוודאי לא היה בכך כדי למנוע דיון לגופו של עניין, ובודאי שלא היה מונע מבית משפט להורות על תיקון הטעות המשפטית (כסמכותו בתקנות), ועל כן אין נפקא מינא למערער אם הדבר נעשה בדרך של ערעור לגופו של עניין על החלטת הנאמנה או בהתאם לתקנה 95 לתקנות פשיטת הרגל.

לאור האמור אני דוחה את הטענות ואת הערעור ככל שמדובר בטענה הראשונה.

4.לנושא השני שעניינו אופן הפעלת סעיף 134א לפקודת פשיטת הרגל.

סעיף זה, מגביל הלכה למעשה את היכולת להכניס לתביעות חוב לא מובטחות רכיב של ריבית גבוהה החורגת מן השיעור הקבוע בחוק פסיקת ריבית והצמדה.

בענייננו, עסקינן בריבית דולרית של חמישה אחוזים לשנה, והמערער עומד על הכללתה בתביעת החוב.